קביעת תוחלת החיים של ניזוק בשל רשלנות רפואית או בגין תאונת דרכים, היא בעלת חשיבות גדולה: הפיצויים נפסקים בגין הוצאות הניזוק (כגון הוצאות רפואיות, ניידות, צורך בעובד זר). הוצאות אלה הן תמיד בזמן החיים בלבד. מעבר לכך, תוחלת החיים, משפיעה באופן עקיף, גם על ראש הנזק של אבדן השתכרות: ככל שהניזוק חי יותר, הוא היה צפוי לעבוד לתקופה ארוכה יותר (פיצוי בגין אבדן השתכרות שנים שהניזוק אינו בחיים, הוא מצומצם יותר מהפיצוי בשנים שהוא חי). אם נותנים לניזוק פיצוי על פי תוחלת חיים נמוכה יותר מזו הצפויה לו בפועל, המשמעות תהא פשוטה: בערוב ימיו, לא יעמדו לרשות הניזוק הסכומים הנדרשים למחייתו.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן "הלמ"ס"), מפרסמת, ביחס לתוחלת חיים, שתי טבלאות. טבלה אחת מתייחסת לתוחלת חיים בלידה. טבלה זו, בעליל, אינה רלבנטית: בעוד שבעת לידתו של אדם, הוא צפוי לסיכונים בילדות (כגון מוות בעריסה), הרי שכאשר הוא מתבגר אין הוא צפוי להם. ניתן אף להוכיח את חוסר הרלבנטיות, אם נחשוב על ניזוקים מעל לגיל 80. האם נאמר שיש להם תוחלת חיים "שלילית" ודאי שלא. הטבלה השנייה – שבתי משפט נוהגים להשתמש בה – היא תוחלת חיים מותנית גיל, היינו נקבעת תוחלת חיים ארוכה יותר ככל שאדם מתבגר.

הבעיה היא שגם הטבלה השנייה, המקובלת, אינה ראויה. טבלה זו יוצאת מתוך נקודת הנחה על פיה מה שהיה הוא שיהיה (מה שמכונה תוחלת חיים סטטית). היא בוחנת – על פי ההסבר של הלמ"ס – את נתוני התמותה על פי נתוני המיתות היום. אלא, שאדם בן 30, כאשר הוא יגיע לגיל 50, צפוי להיות במצב טוב יותר מבני 50 הנפטרים היום, מטעמים שונים ומגוונים, ובהם אפשרות גילוי מוקדם של מחלות, טיפולים רפואיים מוצלחים יותר, אמצעי בטיחות משופרים במכוניות ועוד. קרי, תוחלת חיים דינמית.

האמת היא, כי בתי המשפט הם כמעט היחידים שמתייחסים בחרדת קודש לטבלאות שבאתר הלמ"ס, ואילו גורמים הקובעים מדיניות לעתיד מתחשבים בשיפורים הצפויים (לפי מודלים שונים). כמו כן, חברות הביטוח וקרנות הפנסיה, מחשבות את הפרמיות על פי תוחלת חיים ארוכה מזו המפורסמת על ידי הלמ"ס, שכן אחרת הן ייקלעו לחדלות פירעון, כאשר יתברר להן שהן צריכות לשלם פנסיה ליותר אנשים (כי הפנסיונרים "מתעקשים" לחיות) ותגמולי ביטוח לתקופות ארוכות יותר; בהתאם לכך המפקחת על הביטוח, חייבה את חברות הביטוח להשתמש בטבלאות תמותה (מהם גוזרים תוחלת חיים), המביאות בחשבון את השיפורים הצפויים (קרי, תוחלת חיים דינמית). גם המוסד לביטוח לאומי, בדו"ח האקטוארי שלו בו הצביע על כך שהוא צפוי להיכנס לגירעון, בנה טבלה המבוססת על השיפורים הצפויים בשיעורי התמותה ותוחלת החיים. ומהיכן הנתונים של הביטוח הלאומי? מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שגם היא מעריכה שתוחלת החיים (גם אם לא בטבלה המפורסמת) היא גדולה יותר. חשוב להדגיש: בתי המשפט באנגליה, כאשר מחשבים בתיקים נזיקיים את הפיצוי, משתמשים בטבלאות המביאות בחשבון את השיפורים; ומן הראוי ללמוד גם מהם.

ההפרש בין לוח סטטי ולוח דינמי, הוא דרמטי, ומגיע עד כדי 10-15%. הפרש זה גדול – כמובן – במיוחד, כאשר מדובר בקטינים ואנשים צעירים. אם לפעוטה תוחלת החיים על פי הלוח הסטטי מגיע כדי 84 שנים, הרי שעל פי הלוח הדינמי מדובר ב-94 שנים. פסיקת פיצוי על פי לוח סטטי, תותיר את הפעוטה בפני שוקת שבורה עם 10 שנים ללא עזרת הזולת, אפשרות ניידות, הוצאות מגורים ועזרה רפואית.

האם מדובר בספקולציה? ודאי שכן. קביעה של תוחלת חיים, במהותה, היא ספקולטיבית. תוחלת אינה "עובדה", ואף אחד מאיתנו לא יודע, כעובדה, באיזה יום ימות.  גם הטבלאות המבוססות על התמותה כיום, הן ספקולטיביות: השאלה היא אחרת: איזה "ספקולציה" היא יותר סבירה. ההתנהגות של כל המשק ושל מתכנני העתיד, מעידה על עצמה: שיפור בתמותה סביר יותר מעמידה במקום.

הבעיה הטכנית היא שחרף קיומם של לוחות תמותה של הלמ"ס, מהם ניתן לגזור תוחלת חיים משופרת, הרי שהלמ"ס לא טרח לפרסם את הטבלאות הנובעות מהלוחות, אלא מותיר זאת לאחרים. בשל כך, ועד שהלמ"ס יחליט לפרסם את הנתונים המעובדים לתוחלת חיים, ניזוק (תובע) מחויב להגיש חוות דעת של אקטואר (ולמען הסר ספק, מדובר בתחום אקטוארי ולא רפואי – ואולם עניין זה הוא לדיון נוסף ונפרד) שינתח את נתוני הלמ"ס ויתרגם אותם לשפה של בתי המשפט. בתי משפט במספר תיקים, בייצוגו של ד"ר אסף פוזנר, התירו להגיש חוות דעת כאלה; גם התוצאה של הליכים אלה, בחיק העתיד ינוח.